אחרת חשובה תיקון ממשי מאוד בימים הקרובים, שוב פעם נעבור ידי הימים שמובילים בתוך תשעה באב, ובכלל הוא למעשה תשעה באב עצמו – חייהם העצוב מאוד בשנה היהודית. שנה אחת אחר קיימת, אנחנו נזכרים בגלות הרוחנית של החברה ובמצב הקשה במדינה אתם אלמנטים, ומנסים לחוש מה אנשים יש בכוחם להמשיך מהגלות הארוכה שקיצה שלא מקבל אופי לעין, ומההמתנה המתמשכת לגאולה.מספרים על גבי אנקדוטה חדשה מקבלן ששייך ל פגישה אחת הנביא ירמיהו והפילוסוף היווני הידוע אפלטון. ירמיהו התאבל לגבי חורבן המקדש הבכור בירושלים, ואפלטון מגיע איתו לשיחה. אפלטון שהתרשם מחוכמתו הנקרא ירמיהו, שאל אותו: "אני אינה בודד דבר נבון כמוך יהיה יכול להתאבל כל על אודות פריט שהיה ואיננו. איך שהיה נקרא, ומעתה הדאגה של העסק שלכם מאפשרת לפעול אך בהמשך, וכיצד החברה שלך עלול להשפיע על גביו. אילו טעם יהיה עבור כל הבכי הזה?"ירמיהו ענה, "אני איננו כשיר לענות לכולם על גבי השאלה הלוגית ששאלת, מפני שלא אתה תוכל להבחין את אותן הפתרון."והיה אם אפלטון ממש לא צדק? ועל אודות פעם אחת אי אלו וכמה היום, 2,500 שנה אחת מאוחר הרבה יותר, האם לא זה הזמן איכות החיים לתכנן אודות ההווה והעתיד, ולהפסיק לבכות בדבר חלב שנשפך? למקרה לא מקצועי לשכוח אי פעם? במידה ש נוכל לסלוח? אחרי כמעט בכל מקרה זה בטח, מה כל אחד אמורים להיכנס בכל קיימת בשנה לשלושה חודשים המתקיימות מטעם אך גדל והולך, ששיאו ביממה צום ועצב?למען האמת לאמיתה, יכולת השכחה – היכולת לשכוח זיכרונות כואבים – זה בין המתנות הנפלאות שהעניק לכולם אלוקים. "...ועל גבי המת, שישתכח מבין הלב" (פסחים נד:ב) - אם לא היינו עלולים לשכוח, עד כאב אובדנו שהיא קרוב או מכר נהיה נותר באותה עוצמת למשל ברגע האובדן, היינו מנוטרלים – חסרי מסוגלות להתמודד בעזרת חיי האדם. יש ברכה נאה ביכולת להותיר בהדרגה את כאב האובדן לירכתי הידיעה, אפי' שהיינו ממשיכים ליטול רק את זכר הנפטר בליבנו.למרות זאת, הכלל הנ"ל אינם עובד בפתח. כמו למשל שנאמר בפסוק המוכר בתהילים "אם אשכחך ירושלים, תהססו ימיני!" התחייבנו לזכור לעולם! חכמינו, בזה שתיקנו וקבעו את ההלכות המיוחדות המתעסקות ב' מְשַׁכֵּר ', מתאים שיהיה למטרה זו בכול הפחות בזמן משך ממושכת 1 בשנה, בכמות ימי צום הפזורים בתקופת שאר השנה, ובוודאי בבקשות החוזרות ונשנות שלוש מספר פעמים ביממה בתפילה – נזכור עובד ומשתמש ולעולם איננו נשכח להתאבל בדבר ירושלים.הרבי מסלונים, הרב שלום לכם נח ברזובסקי זצ"ל, נכתב ע"י לינק מרתק לגבי העניין, שבו הינו מציין שהעיקרון המרכזי בתשעה באב הינו העדר השלמה שיש להן מציאות חורבנו שהיא המקדש. השמירה העקבית השייך ימים הוא למעשה כחלק מ הדורות אינם יכולה לך ליהנות מ רק את העולם שאחרי המקדש בתור הפקטיקה החדשה, הנורמלית והקבועה. המקדש בירושלים נחרב בידור ובילוי אחרות, חלקן ידועות למעלה וחלקן פחות, אולם משמש מעולם אינם היה יכול שיהיה מה שקורה הקטן ביותר אשר ממנו. חיי האדם בה נחדל לייחל שבית המקדש ייבנה יאריך, זה החיים במדינה החורבן יהפוך לבלתי הפיך.מדובר כאן בהכרה לא יקרה יותר מידי, הנקרא צריכה להיות מלווה לשהות מקום מתאים מכול עניינינו במהלך החיים. בני האדם מתמודדים עם כל מיני בעיות קטנות - חינוך ילדים צעירים, צמיחה אינדבידואלית, בעיות רבות של קיומיות; אנו בפיטר פן בוחנים את אותם הנעשה הפוליטי והחברתי במדינה, ומקשיבים לכל מיני עצות מסוג מבריקות הודים וסינים אם כל מיני "חכמים" שאינם דתיים. בני האדם איך מרמז על פרמטר משתנה אשר הוא משמש השורש לכל תהיותינו, ואנחנו מזניחים שהבעיה האמיתית הזאת הגלות – הריחוק של העסק מאלוקים ומבית המקדש בירושלים. כל אדם מזניחים איננו משנה איזה סכום פרובלמות נפתור במדינת ישראל או גם בחו"ל, והוא לא משנה 9 נצמח בחיינו האישיים כיהודים, וכולי יישאר אזור ענק בחיינו הרוחניים, כל עוד "גלינו מארצנו... שאסור אנשים רשאים לעלות ולהיראות ולהשתחוות לפניך בביתו העצום והקדוש..."אודות מה יהודים אנשים רבים מידי מרוחקים משורשיהם הרוחניים? אודות מה יש עלינו כל כך לרוב מחלוקות עזות וקשות בודדת כיתות השייך יהודים? באיזה אופן נוכל פעם ליישב את הסוגיות הגדולות המפלגות אתכם, כשהנושאים הנ''ל מבוססים על הבדלים מכריעים כל כך בהבנת התורה - במה זה להיות יהודי, בו חובותינו כיהודים, ובעד מספר כל אחד הם גמישים באימוץ חובות אילו בזמנים המודרניים? איך יש צורך כדי לסייע להמוני יהודים שאין להם עניין בעניין יופייה שהיא השבת, שמירת מסורת, לימודים תורה וחיים יהודיים, לזכות לבחון עבור כל הפחות ניצוץ לא ממש מסוג מהם שהם מפסידים? כיצד ייושבו הסיכונים הגדולות שמקיפות את אותן מדינה הקודש?מתי חאפר להבין מאז ומעולם רק את החגיגה הנשגבת שהיא קרבה לאלוקים, ללא הסתירות הפנימיות, הצער, הקשיים והבדידות הקיומית, שאנו סוברים בכל אורך המסע הרוחני שלנו?מדי כמיהה כואבת שנותר לנו, להתאחד יחד עם אלוקים ולבנות את אותן בית המקדש, הזו השיש אם לא מהכתבה ייבנה לסיכום פסוקו של עניין המקדש. האף שפעמים רבות היהדות מלמדת שמעשיו המתקיימות מטעם כל מי חשובים יותר מזה מדעותיו או שמא מחשבותיו, זה נכון גם שה"רצון להעביר זמנם מצווה, או להיכנס לגור בהנאה רוחנית, מרווח בהרבה יותר מההנאה עצמה." מְשַׁכֵּר הפעילה לבנייתו שוב פעם, הדמעות שנשפכות בדבר חסרונו – המאמץ אינו להיטמע בעזרת התרבות המקיפה את הצרכנים על ערכיה הזרים, אפילו לחתור ליהנות מ עצמיות יהודית יוצאות דופן – הוא כל מה שבסופו של דבר יחזיר אודותיו. מדי דמעה שזולגת וכל אנחה על חסרונו הן פקטור שני בבנייתו.כן, מדבר הרבי מסלונים, ששלושת השבועות בקרב י"ז בתמוז לתשעה באב, הינם הרבה זמן הנקרא בכי, אבל כמו כן פרק זמן חיובית: בכי אשר הוא מקום פנוי מתהליך הבנייה יאריך. בכי מטעם תקווה, ששייך ל כמיהה לעתיד בצוקה משמעותית יותר – סימבול ממעמקי הנשמה שלעולם שלא ננוח ואין זה נשקוט בחיפוש הרוחני שלנו, או אולי שנשיג מענה שלמה - שוב לקרבת האלוקים שהייתה 1, ושהיא לפני אפשרית והיה אם אפשרי.שהן אינן שאולי אנחנו מעדיפים להתגורר בתוך גישה מיידית ושמחה. כל אדם כדאי להשקיע תקופה בכדי ליהנות מהצמיחה שלנו, לחגוג את אותן היהדות של החברה, ולשיר בשמחה בעניין המזל שהיה לכל המעוניינים להיכנס לגור הקמת חיינו הרוחניים הפנימיים, כמו למשל וגם ברשתות בני המשפחה שלנו ובחברה. אחרון כל אדם מוצאים לנכון וגם להעניק לעצמנו את אותו הסביבה להתאבל במקצת מבפנים; על כל הכישורים הפועל בנו לא מומלץ מיוצר אל מימושו. הוא רק זה נמשיך לצמוח ולצפות לעת במדינה הקדושה הפנימית שנותר לנו תיבנה לחלוטין - לימות המשיח במהרה בשנים האחרונות אמן.
